<h1>פסקי דינים לנכדו של הרז"ה הלכ' נדה</h1>
<h2>דף י:</h2>
וקטנה שלא ראתה דם מימיה כתמה טהור עד שתראה דם ד' פעמים. והבועל בתולה אע"פ שלא הגיע זמנה לראות בועל בעילת מצות ופורש.
<h2>דף יב:</h2>
הדין ב' בוסת. יש נשים שיש להן וסת ויש נשים שאין להן ווסת קבוע והרי הן אסורות לשמש אלא בבדיקת עצמן במטלת שלו והוא הנקרא עד שלו. היה משמש עמה ואמרה לו טמאה אני לפי שראתה דם אסור לפרוש הימנה כשהוא בקשיו ונועץ צפרני רגליו יפה שלא יזדעזע ושוהא עד שימות האבר ונשמט ממנה מיד. ראתה דם בשעת תשמיש ג' פעמים אסורה לבעלה.
<h2>דף יז.</h2>
הלכות נדה הדין הראשון. בספיר' ז' ימי'. רוב הנשים יש להן וסת שרואות דם מל' יום לל' יום וכשתראה ממקור דמיה בין ראתה דם הרבה בין לא ראתה אלא טפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים. יש חכמים שכתבו שאינה סופרת ז' נקיים אלא לאחר מלאת הז' טמאים אפי' לא ראתה אלא יום אחד ורבי' משה בן מיימון ז"ל [פי"א מהלכ' איסו"ב הי"ד] וחכמים אחרים ג"כ כתבו שטעות הוא שאם לא ראתה אלא יום אחד ופסקה סופרת על אותו יום ז' נקיים ובליל ח' טובלת. וצריכה האשה כשתפסיק הדם לבדוק עצמ' בצמר גפן או בבגדי פשתן לבנים ומשנ' חלוקה ולובשת חלוק הבדוק וסופרת ז' נקיים ובכל יום בודקת עצמה יפה ובליל ח' רוחצת כל גופה יפה וחופפת ראשה ונוטלת צפרניה וטובלת במי מקוה ולא תטבול במקום פחד או בושה מבני אדם וכשתטבול פותחת זרועותיה וירכותיה ולא תחזיק בחברתה וטובלת וטהורה.
<h2>דף כד:</h2>
הדין הרביעי. היולדת טמאה לזכר ז' ולנקבה שבועי' והרי היא טובלת בליל שמיני לזכר לאחר גמר לידתה ובליל ט"ו לנקבה והרי היא טהורה בד"א בולד שנגמרה צורתו אבל בולד שלא נגמרה צורתו יושב(ו)ת שבועי' לחומרא וטובלת בליל ט"ו וכן אפי' לשפיר מלא מים וזהו כשישבה ז' נקיים. היולדת אפי' כל ימיה נקיים טמאה לזכר ז' ולנקבה י"ד וצריכה ז' נקיים אחרי כן ואם בריא לה שהוא קודם ארבעים יום [לעיבורה] אינה חוששת לטומאת לידה.
<h2>דף כח.</h2>
האשה שהיתה מקשה ושמעו קול הולד דינו כילוד כיון ששמעו קולו ואם הוציא העובר ידו והחזירה אמו טמאה לידה ומונין משיצא. הפילה שיליא ואח"כ ילדה אפי' ולד של קיימא חוששין לולד אחר.
<h2>דף מב:</h2>
האשה שהיתה מקשה ושמעו קול הולד דינו כילוד כיון ששמעו קולו ואם הוציא העובר ידו והחזירה אמו טמאה לידה ומונין משיצא. הפילה שיליא ואח"כ ילדה אפי' ולד של קיימא חוששין לולד אחר.
<h2>דף נח:</h2>
דין ג' בסתם אשה המוצאת כתם בין על בשרה בין על בגדיה גדול כט' עדשות הרי הי' טמאה. ואם נתעסקה בדמים ואיפשר לתלות שהיה הכתם מהם תולין אלא א"כ ידוע שאותו דם אי' כעין אותו של כתם.
<h2>דף נט:</h2>
אשה שהשתינה ויצא דם עם מימי רגליה אינה חוששת שאי' אלא דם מכה.
<h2>דף סה:</h2>
וקטנה שלא ראתה דם מימיה כתמה טהור עד שתראה דם ד' פעמים. והבועל בתולה אע"פ שלא הגיע זמנה לראות בועל בעילת מצות ופורש.
<h2>דף סו.</h2>
הלכות נדה הדין הראשון. בספיר' ז' ימי'. רוב הנשים יש להן וסת שרואות דם מל' יום לל' יום וכשתראה ממקור דמיה בין ראתה דם הרבה בין לא ראתה אלא טפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים. יש חכמים שכתבו שאינה סופרת ז' נקיים אלא לאחר מלאת הז' טמאים אפי' לא ראתה אלא יום אחד ורבי' משה בן מיימון ז"ל [פי"א מהלכ' איסו"ב הי"ד] וחכמים אחרים ג"כ כתבו שטעות הוא שאם לא ראתה אלא יום אחד ופסקה סופרת על אותו יום ז' נקיים ובליל ח' טובלת. וצריכה האשה כשתפסיק הדם לבדוק עצמ' בצמר גפן או בבגדי פשתן לבנים ומשנ' חלוקה ולובשת חלוק הבדוק וסופרת ז' נקיים ובכל יום בודקת עצמה יפה ובליל ח' רוחצת כל גופה יפה וחופפת ראשה ונוטלת צפרניה וטובלת במי מקוה ולא תטבול במקום פחד או בושה מבני אדם וכשתטבול פותחת זרועותיה וירכותיה ולא תחזיק בחברתה וטובלת וטהורה.
הדין החמישי בפרישה. צריך שיפרוש מאשתו ושיזהר מאד עד אחר שתטבול שלא יגע בה אפי' באצבע קטנה. ואסור לשכב על מטתה, ולא יטלו מיד ליד ולא יאכלו יחד בקערה אחת ולא יגע בבשרה כלל. וכל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס לתתו בידו וחוץ מהרחצ' פניו ידו ורגליו גזרה שמ' יבואו לדבר עבירה. ומותרת האשה להתקשט בימי נדות' כדי שלא תתגנה על בעלה.
